זוכרים ובוכים

בשנת 1997 החליטה כנסת ישראל לציין את יום הירצחו של רבין ביום זיכרון מיוחד.

ימי היזכרון שלנו  - החל מאלו הדתיים כמו יום כיפור וכלה במועדי הזיכרון הממלכתיים – הם עלי התאנה השימושיים ביותר שלנו. באופן פרדוקסלי ככל שמהותם הולכת ונעלמת מקרבנו אנו מציינים אותם בקפדנות מיוחדת וביתר כוונה, למראית עין כמובן.

יום הכיפורים, השוט המוסרי של היהדות, הפך להיות פסטיבל מזויף של סגפנות ריקנית, דווקא בתקופה שבה פסטיבל הפשיעה והפורענות הפלילית מככב בחיינו וראשיהם של אירגוני הפשיעה נמצאים במרחק צעד אחד ממעמד של גיבורי תרבות.

יום הזיכרון לחורבן בית המקדש החל בתשעה באב מתיימר לצרוב על עורנו את לקח הפילוג ושנאת החינם. הוא נוחת אצלנו פעם בשנה כמכת החושך המצרית ומציע תחרות מכובדת לשבתון הכיפורי בזמן שעם ישראל ואזרחי מדינתו מנציחים באופן יומיומי את הקרעים החברתיים והאידיאולוגיים החמורים שבינינו.

יום הזיכרון לחללי צה"ל עוד נושא על כתפיו הדלות, בשארית כוחותיו, את שרידי הקונצנזוס המלאכותי שאנו מצליחים ללקט מבין הריסות פיגומיה הרעועים של החברה הישראלית, אך גם מעמדו אינו יציב כשהיה לנוכח הקרבות האחרונים בהם בוחרים מנהיגנו לפלס את דרכם המדינית אל עבר השיממון והאין מוצא. אם בעבר לצד הכאב קורע הלב של משפחות החללים הצליחו לקרוא לכיתות החרבות והשחלת הפרחים בקנה בכנות משכנעת, כיום כל אזרח ישראלי שפוי מסתובב עם טעם מר מאוד בפיו ומדקלם את המנטרה האפוקליפטית כי "לעולם נאכל חרב".

על מנת שלא לחרוג ממנהגינו ומסורתנו דאגנו לעצב את יום הזיכרון ליצחק רבין ברוח ובהשראת ימי הזיכרון הקיימים.

מסורתו הברורה של רבין המנציחה את הלוחם הבלתי נלאה במלחמה ובשלום, את הישראלי הלא מתוחכם, האמיתי, אשר מתבל את התקדמותו הנחושה בקורט של תמימות והקרבה אל עבר מטרתו הנחשקת – ולא משנה אם בשדה הקרב עסקינן או בשולחן המו"מ לשלום – מסורת זו, אבדה ואינה עוד.

בעוד אנשי הימין והשמאל, איש איש לשיטתו, מנסים לדחוק אל יום זה משמעויות שונות המשרתות באופן מגוחך ולא אינטליגנטי את משנתם הדלילה, קולו האותנטי של יצחק רבין נדם.

רבין לא היה מדינאי דגול, פוליטיקאי מושחז, וגם מורשת הקרב הישראלית ידעה גנרלים גדולים ממנו שלא לדבר על אנשי רוח ודמויות מכוננות. רבין ידע דבר אחד, לדעת את מקומו ותפקידו. הוא הבין את המשמעות האדירה הקיימת במנהיג המתיימר לקרוא לעמו "אחרי!".

רבין הכיר את ערך המנהיגות ושליחות הציבור באופן אינסטינקטיבי. הניסיונות המיותרים לבחון את מורשתו לאור מהלכים מדיניים שניסה לקדם בתקופת כהונותו – מהלכים שלא הובאו לידי מיצוי ולא יכולים לעמוד למבחן ההיסטוריה בצורה שאינה דמגוגית ושקרית – מטשטשים את העקבות החשובים של דרכו. הנחישות, האומץ והיכולת להוציא לפועל מהלכים, נעלמו מהווה חיינו כאילו מאז ומעולם היינו חברה הססנית ומעורערת.

הרצח של ראש ממשלה בישראל אינו צריך להיות מניע לזירוז תהליכי שלום. התשובה הנחרצת והמוחלטת לרצח ראש ממשלה בישראל היא קיום הנהגה חזקה שאינה חוששת מביצוע כל מהלך אשר היא מגדירה כיעד חיוני להמשך דרכה וחשוב מכך, דרכנו.

ההנהגה הישראלית אשר מאז שנת 1967 אינה מצטיינת במעשים בעלי משמעות היסטורית, נכנסה לשיתוק מערכות כללי מאז הירצחו של רבין. מלבד קפריזות נקודתיות שאינן עומדות במבחן המציאות כמו התנתקות מהוססת או פלישה דיספרופורציונאלית לרצועת עזה המרוסקת, מנהיגי ישראל עושים כל שביכולתם על מנת להיעדר מדפי ההיסטוריה ולהישכח במהירות האפשרית מתודעת הציבור המיואש.

בתוך בליל התלונות הבוקע מקרב פוליטקאים ונציגי ציבור שונים בנוגע למהות יום הזיכרון לרצח רבין, ניתן לשמוע קול אחד אמיתי עמו מבכים שרינו, ח"כינו וחבריהם את העובדה שצילו של רבין מעיב על קיומם ומסתיר אותם מעיניה הפקוחות של ההיסטוריה. כאמור, לא מדובר בצל ענק וחסר תקדים בתולדותינו. מדובר בצילו של אחרון המנהיגים האמיתיים של מדינת ישראל, צל ממוצע, אשר ביחס לבבואתם הגמדית והמיניאטורית של חברי ההנהגה הנוכחית שלנו נדמה כצילו של אל ענק-מימדים.

באם ישכילו מנהיגנו להוציא לפועל משנה אופרטיבית סדורה אחת מתוך הבנתה, לכאן או לכאן, של מסורת רבין, הדבר באמת אינו משנה. די בכך שיתקבצו כולם על גג הכנסת ויזעקו בכל גרונם את דבר הפעולה, כי אחרת, מעטים הסיכויים שמישהו יבחין בהם או יגלה עניין אמיתי במעשיהם הקקיוניים.